מייל ביה"ס [email protected] | רח' יציאת אירופה 17, כרמל מערבי, חיפה 35827 טל' 04-8336414 פקס 04-8314595

המשחק ניתוח תאורטי

האדם המשחק |

ניתוח מרכיבי המשחק כבסיס תיאורטי לתפישה החינוכית של בית הספר הניסויי עין הים



הקדמה

ההתנהגות האנושית היא התנהגות משחקית. בשעה שאנו משחקים, אנו קושרים בצורה זו או אחרת את המשחק אל השאיפות, אל הצרכים ואל המשאלות שלנו. תופעת "האדם המשחק" (הויזינחה) ריתקה את התרבות האנושית, מאפלטון ועד לוק ואיינשטיין, מאריקסון ועד פיאז'ה, בטלהיים ופרויד – אצל כולם בולטת ההכרה כי הילד זקוק למגוון רב של פעילות משחקית לשם התפתחות תקינה מבחינה רגשית, חברתית וקוגניטיווית.

משחקים יוצרים הזדמנויות שבהן ילדים יכולים לשכלל את תנועתם, להסיק מסקנות, לפתור בעיות ולפתח כלים רגשיים להתמודדות עם קונפליקטים שמזמן המעבר מתלות לעצמאות. המשחק הוא ם דרך לגילוי העצמי, לגילוי הזולת ולגילוי העצמי עם הזולת. זהו אימון באמון, דרך להפוך יצר ליצירתיות, תרגיל בהתפתחות, בתחרות, בשמירה על חוקים ובשבירתם, בלמידה בלתי פוסקת על עצמך והסובב אותך, דרך ללמוד מה שקשה או משעמם ולא רוצים ללמוד, וכל זה מתוך הנאה גדולה. משחק, למרות היותו תחום ומוגדר בכללים, הוא החופש לפנטז, לשחק עם המציאות ולמצוא את המשמעות שלנו בתוכה.

מאפייני המשחק

לכל משחק יש כללים וחוקים משלו, ובלא כללים משחק לא יכול להתקיים. למשחק יש גם גבולות משלו. היצור המשחק מתחיל את המשחק בנקודה או ברגע מסוים, שבו הוא משנה את התנהגותו להתנהגות משחקית, ומסיים את המשחק ברגע מסוים אחר. כשילדים אומרים "בוא נשחק בבובות", הרי משחקם מתחיל אחרי הכרזה זאת, וכאשר הם מודיעים "די, גמרנו לשחק" – המשחק נגמר. כדי לקיים, למשל, משחק שחמט או משחק כדורגל, יודעים או קובעים מראש את כללי המשחק, מסכימים מה אסור ומה מותר, וכל המשתתפים מקבלים על עצמם לקיים את חוקי המשחק. מי שמפר את החוקים נענש בצורה כלשהי. לעתים קרובות הוא "יוצא מהמשחק".

גורם חשוב נוסף במשחק הוא שיתוף הפעולה הקבוצתי. רוב המשחקים מיועדים לשני שותפים לפחות, אשר ביניהם מתנהל המשחק. השותפים שומרים על כללי המשחק, מקפידים על הגדרת מקום המשחק, ומשחקים בפרק הזמן שבין ההכרזה על התחלת המשחק לבין ההחלטה על סיומו.

בני-האדם חוזרים ומשחקים באותם משחקים על פי עקרון החזרתיות. הם זוכרים את המשחק ששיחקו בעבר, ובאמצעות זיכרון זה הם משחקים שוב, ומנסים לעשות זאת טוב יותר. אבל בני-האדם השתמשו בזיכרון לא רק כדי לחזור על דברים, אלא גם כדי להתקדם. חוקרי המשחק טוענים כי למשחק יש חלק נכבד בהתפתחות התרבות. המשחק של בני-האדם השתכלל והתפתח עם התפתחות השימוש בלשון ובכלי עבודה, ועם התפתחות אורח חיים הנשען על שיתוף הפעולה בין בני-אדם. אותו גורם הקיים במשחק מצוי גם בהתפתחות התרבות. בהתנהגותם של בני-אדם ובמשחק שלהם ישנה היכולת להשתמש בסמלים. יכולת ההסמלה מתבטאת בחשיבה ובשפה של בני-אדם. יכולת זו נשענת על שתי תכונות – "ההיצג" ו"יכולת ההעברה והשינוי".

ההיצג פירושו להשתמש במשהו מייצג. במשחק השחמט, למשל, ישנם ניצבים מעץ על לוח עשוי עץ. ניצבים אלה מייצגים "פרשים", "מלכים", "מלכות", "צריחים" ועוד. פרש הרוכב על סוס קיים במציאות. משחק השחמט מייצג קרב או מלחמה בין בני-אדם, המסתיימים בניצחון של צד אחד ובתבוסה של צד שני, או שאין בהם מנצח ומפסיד והקרב אינו מוכרע. היכולת הזאת של בני-האדם לבנות את ניצבי העץ, להעמידם על הלוח ולהזיזם עליו היא היכולת להשתמש בדברים מייצגים, או במלים אחרות בסמלים. יכולת זו התפתחה והפכה להיות נכס של כל אדם חושב.

כשאדם מודרני משחק בימינו שחמט או כל משחק אחר שיש בו כלים שונים (קלפים, קוביות וכו'), מתעוררות בו אסוציאציות – מחשבות הקשורות לחייו או לחיי החברה שמסביבו. כשם שהשחמט הוא הביטוי של ממציא המשחק לקרבות ולמלחמות, הרי בנו, המשחקים כיום במשחק זה, מעורר המשחק אסוציאציות אחרות, הלקוחות מחיינו היומיומיים. בעת המשחק קורה שמחשבתנו נודדת אל תחומים אחרים ואל מצבים דומים בחיים, מצבים שבהם עלינו לתכנן מהלכים, לשתף פעולה או לשנות מהלך. בכל אחד מהמשתתפים במשחק מתעוררות אסוציאציות שונות, הקשורות לחיים שלו. זוהי יכולת ההעברה, המייחדת את המשחק של בני-האדם ממשחקם של בעלי-החיים למשל.



אם נבדוק היטב נראה כי כל תחומי היצירה נשענים על שימוש בסמלים (אותיות, ספרות, קווים וצלילים). אמנות, ספרות, מדע, פילוסופיה, ותיאטרון הם רק חלק מן התחומים המשתמשים בסמלים, בדימויים, במטאפורות ובסימבולים. תחומים אלה מבטאים את יכולת "ההיצג" שלנו, כבני-אדם, יכולת שמתגלה כבר במשחקו של ילד רך. היכולת להמציא דברים, לגלות ולחדש מבטאת את היכולת שלנו לעשות העברה (טרנספורמציה) – להשתמש בניסיון שרכשנו מפעולה אחת שעשינו, כדי לבצע פעולה אחרת. יכולת זו מתבטאת גם בחשיבה או בשיחה, שבהן אנו מסוגלים להקיש רעיון אחד מרעיון אחר, לעשות אנלוגיה או למצוא ניגודים.
חיי הרוח, התרבות והיצירה אצל האדם, נבנים ביחסי גומלין בין עולם האשליה של המשחק, המשחרר את משתתפיו מכבלים פיסיים ומצוקות השגרה, לבין עולם המציאות. למשחק קיום עצמאי ומובדל מהעולם הפיסי, והוא מתקיים בטריטוריה גיאוגרפית ומנטלית עצמאית. בכך, הוא מאפשר למְשַחק להיכנס לעולם דמיוני ומושלם ולממש את יכולתו ליצור באופן חופשי, משוחרר מכבלים.

המשמעויותיו הללו של המשחק מסבירות אולי את הצורך, הקיים בכל גיל, להשתתף בפעילויות משחקיות הנקרות בחיינו, במשחקים מאורגנים או במשחקים שאנו יוזמים במסגרת הקרובה לנו. המשחק הוא חלק מהעולם הקונקרטי ומשגרת היום יום של הילד – מוטבע בלשונו, דימוייו, מאווייו ושאר חומרי חייו האישיים והתרבותיים. המשחק הוא צורה התנסותית של הקשרים שהוא עושה עם העולם. ככל שירבו מרכיבי משחק מעולמו הטבעי, וישתלבו בתרבות הלמידה – יגדל הסיכוי שסיטואציות הלמידה תהיינה משמעותיות ליותר לומדים.

חוקרי התנהגות ראו במשחק אמצעי לבדיקת אפשרויות הקיימות בפעילות גומלין, דרך ליצור ולבצע תפקיד, הזדמנות להתנסויות בלי חשש לתוצאות מחייבות ודרך ביטוי למימוש עצמי. "המשחק הוא דרך המלך אל עולמו הפנימי, המודע והלא מודע של הילד " (בטלהיים, 1980). פיאז'ה (1951); ויגוצקי (1967) וחוקרים אחרים ראו במשחק אמצעי לזיהוי השלבים בהתפתחות החשיבה וכלי חשוב לרכישת ידע, מיומנויות שפה, פיתוח יכולת הפשטה וטיפוח יצירתיות. קיימות הוכחות מחקריות רבות המצביעות על כך שההזדמנות לשחק במגוון דרכים, עם מגוון חומרים, קשורה קשר הדוק להתפתחותן של מיומנויות החשיבה המופשטת והחשיבה הרב-כיוונית, אשר לאחר מכן מפתחות בילד יכולת של פתירת בעיות (מויילס, 1997). בעת משחק עשויה להתרחש למידה המתאפיינת בשליטה מ"דרגה שנייה", המטא-קומוניקציה הכרוכה בקבלת החלטות, ביוזמה, בהתמודדות עם קביעה של כללים והגמשתם, ועם אי ודאות לגבי התוצאות ועוד. במשחק ניתנת ללומדים הזדמנות להתפתח במסגרת אופקים תרבותיים בתוך הוויה אנושית אינטר-סובייקטיבית המכילה מרחב של ערכים, משמעויות, דימויים, ושאר תכנים רוחניים המכוננים את עולם האסוציאציות בתודעה האישית והקבוצתית.

אם כן, המשחק מתקיים בתוך גבולות של זמן ומקום מסוים. הוא בעל התחלה, אמצע וסוף, ובכל שלביו יש תנועה השואפת לריתמוס והרמוניה. המשחק כפוף למערכת חוקים וכללים, וקיים בו סדר מיוחד ומוחלט. זהו אחד מיתרונותיו של המשחק, בכך שהוא מכניס לעולם הלומד שלמות מסוימת, מוגדרת אך ארעית, בניגוד לעולם הכאוטי שמסביב. כללי המשחק מחייבים את השחקנים. החוקים הברורים (אך הניתנים לשינוי, לפי החלטת המשַחקים), מאפשרים חזרה על המשחק ומאפשרים למשַחק לחזור, לבחון מחדש ולשפר את הסדר בעולמו הפנימי. בכל משחק קיימים מטרה ומאבק להשגתה. היעד במשחק הוא, בדרך כלל, הצלחה וזכייה (כאשר ניתן למשַחק להגדיר מהי הצלחה עבורו). העיקר במשחק הוא בנייה ועשיית מעשה הזכייה (ההעזה, ההתמדה, העקשנות, היצירתיות). בניגוד ל"עולם האמיתי" בו הזכייה מפורשת במונחים כמו חומר, שררה, שליטה, וסיפוק צרכים, בזכייה במשחק קיים סיפוק נפשי בעולם ההנאה. במשחק, הפרט משיל מעליו זהות וחווה זהות חלופית. הוא משוחרר מהקיום והמועקה הפיסית, ומגייס תכונות רלוונטיות לזירה הייחודית בה מתקיים המשחק. במשחק נדרש מהמשַחקים לוותר על דפוסים הקיימים אצלם, לטובת הצלחת המשחק.


המשחק – מבט מהפסיכואנליזה

מהו משחק? האם משחק הוא אקט ילדותי, או שמא אחד מביטויי תנועת הנפש של האדם? מהי המשמעות לשחק במשחק? האם האדם שמשחק חווה הנאה גרידא או שזהו אחד מן הכלים המסייעים לו לחיות? הספר "המשחק – מבט מהפסיכואנליזה ןממקום אחר" – דן בהגדרות של משחק, בתפקידים וביישומים הרבים של המשחק בחיי האדם ובהתפתחותו, הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי. הוא מפקיע את בלעדיותו של המשחק מן הילד ומתקופת הילדות, ומדגיש את מקומו המיוחד בתרבות ובחיי הנפש של כל אדם, בכל גיל.

לפניך עיקרי שני מאמרים מתוך הספר:

  • המשחק מפרויד עד ויניקוט / אמילה פרוני עמ' 83 – 88

  • המשחק והמתח הכרוך בו / ד"ר ליאורה לוריא, עמ' 88 – 103

המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, אוסף מאמרים, עורכת: אמילה פרוני, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 2002


המשחק העסיק תיאורטיקנים רבים מראשית דרכה של הפסיכואנליזה ועד היום. לפיכך, השינויים בתפיסת המשחק משקפים את ההתפתחות במחשבה הפסיכואנליטית. פרויד ראה במשחק מקבילה טיפולית לאסוציאציות והדמיון שמפעילים מבוגרים בטיפול, בדגש על ההשפעה שיש לאירועים בילדות על ההתפתחות הבוגרת. מלני קליין, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הגתה את הטיפול בעזרת משחק – המשחק ככלי מתווך המאפשר חדירה מודעת אל נבכי העולם הפנימי של הילד. אריך אריקסון ראה במשחק פעילות משחררת, המסייעת לחיזוק כוחות ה"אני" של המְשחק ומסייעת ליצירת קשרים עם סביבתו.

ויניקוט ראה במשחק אקט של יצירה. כשילד משחק בשמיכה, בחתיכת בד או חפץ כלשהו, הוא מעניק לו משמעות חדשה: זהו אקט של משחק, של יצירה. חפץ זה נקרא "אובייקט מעבר" – בין החוויה הסובייקטיבית הפנימית לבין המציאות החיצונית. ילדים יכולים להפוך פירורי מציאות לעולם מלא התרחשויות ועלילות. מקל יכול להפוך לחרב, עלים לסירות, פלסטלינה לכלי אוכל ורהיטים. כאשר ילד אינו משחק, אנו נוטים לדאוג למצבו הנפשי או הגופני. ילדים וילדות יכולים לשחק שעות בבובות, מכוניות, חיילים, ולבנות עולם שבו הם רוקמים עלילה שמדברת אל ליבם. המשחק לפי ויניקוט מתרחש בו בזמן הן בעולם הפנימי והן בחיצוני, ומכאן המתח הכרוך בו. מרחב זה הוא שברירי, ושבריריות זו היא מקור ההתרגשות וההנאה בזמן המשחק. ההתרגשות נובעת מן

"משחק ומציאות", ד. ויניקוט ("Playing and Reality"), הוצאת עם עובד, 1995

המפגש הנועז בין חוויית הכל יכול של הילד בתוך העולם הסובייקטיבי שלו, לבין העולם שמחוץ לעצמו. בזמן המשחק הילד יוצא אל מעבר לעולמו הפנימי וחושף עצמו לאפשרות של הגשמה ומימוש בתוך העולם האשלייתי של המשחק שלו. ויניקוט מדגיש את חשיבות ההפתעה והספונטניות כחוויה שמחזקת ובונה את העצמי. כאשר ילד משחק הוא לוקח סיכון של ויתור על שליטה מלאה, אך מאפשר לעצמו הגשמה של חיוניות וביטוי עצמי.

היכולת לשחק, כלומר לקיים את חוויית האשליה, לקיים את המרחב המשחקי – תלויה גם בסביבה מאפשרת הקרובה אל הילד (הורים, מורים). כשיש איום על המשחק של הילד ונשברת חוויית האשליה הנדרשת לקיים את המפגש בין מציאות ודמיון – הילד נופל לתוך מציאות, או הדמיון, ומפסיק לשחק, להיות במצב משחקי. כאשר ילד עוטה על עצמו גלימה, קורא לעצמו סופר-מן ומתרוצץ בחדרים נוהם ומאיים – הוא תלוי באהדת הוריו. אם יקניטו אותו וישאלו שאלות מציקות על כוחו הפלאי – הוא לא יוכל לשחק. אם יצטרפו אליו, לפנטזיה שלו – יאפשרו מימוש וביטוי עצמי, הגשמת חוויה.

לחוויה המשחקית ישנם גבולות המגדירים אותה. אנחנו יכולים "להיכנס לתוך משחק", והתחושה המתעוררת היא של שיחרור מכבליה של המציאות ה"רצינית"'-החיצונית, כאילו נפרמים במקצת התפרים המחזיקים אותה. כך לדוגמה, אמא יכולה לקבל תפקיד של אריה מול הילד איתו היא משחקת, או לקחת על עצמה את תפקיד הילדה במשחק, ולעשות זאת מעמדות רגשיות שונות. היא יכולה להיות שם ולהסכים להיות "אריה" או "ילדה" למען המשחק של הילד, אבל קיימת גם האפשרות להיכנס לתוך הדמות, להפוך לרגע ולהיות כאילו-באמת אריה או ילדה. ייתכן שהמילים שתאמרנה תהיינה אותן מילים והתמונה מאוד דומה אולם ניואנסים מאוד דקים יעבירו חוויה שתהיה שונה לחלוטין. אלו המצבים בהם אנו יכולים לפנות משהו בתפישת המציאות לטובת הדמיון, לטובת מבנה פנימי המולבש על המציאות החיצונית.

מצד שני ישנה האפשרות כי במהלך המשחק "נצא מגבולות המשחק", כאשר המשחק נחווה כאמיתי מדי. אותה אם הנכנסת באופן משכנע מדי לתפקיד אריה מול הילד עלולה לעורר בו בהלה, ואז נמצא את הילד מבקש להפסיק את המשחק. מרגע שהאריה הפך אמיתי מדי, הילד ייאלץ להתרחק, למחוק את הסכנה של השקיעה לתוך העולם הדמיוני והמסוכן. במצבים אלו הדמיון הופך מציאותי מדי ומאיים. מכאן עולה כי דינמיקה עדינה בין העולם הפנימי והחיצוני מקיימת את החוויה המשחקית. במהלך עבודה טיפולית נוכל לראות לעיתים קרובות גם רגעים בהם הילד אינו יכול להמשיך בפעילות משחקית כלשהי, מאחר והיא מעוררת חרדה גדולה מדי. ברגעים כאלה הוא יבקש לצאת מהחדר, או להחליף משחק. לעיתים קרובות נפגוש בטיפול הורים המתקשים לשחק עם הילד, וגם אם ישתמשו בחומרי משחק, לעיתים קרובות לא יפעלו מעמדה משחקית.

האפשרות לשחק כרוכה בכניסה לחוויה המיוחדת המאפיינת את המצב המשחקי, ויש להבחין בין תחושת ה"משחקיוּת", החוויה הפנימית כשאנו משחקים, לבין השימוש במונח "משחק", הרחוק לעיתים מאוד מתחושה של משחקיות. הגדרת המשחק של ויניקוט – גשר בין מציאות פנימית לחיצונית, מוסיפה איכות חדשה להגדרות של קודמיו, בשלבים הראשונים של התפתחות הפסיכואנליטיקה: המשחק הוא כלי להשגת בריאות נפשית, הכלי העיקרי בו האדם יכול לממש את עצמו, וכגרעין החיים האמיתיים. המשחק – Play (בניגוד ל-Game) הוא מרחב פוטנציאלי של היווצרות חיים משמעותית, התרחשות בוראת של העצמי. המשחק לא רק כאמצעי, אלא כמרחב שבו נובע מעיין היצירתיות של כל ילד, אזור דמדומים שבו אין איום ממשי, מגרש המשחקים הרגשי המאפשר חיים, במובן – אני משחק משמע אני קיים.

כך המשחק לפי ויניקוט הוא יותר מאשר שלב בהתפתחותו הנורמלית של הפרט – המשחק הוא מאפיין של כלל ההתפתחות האנושית, היכולת ליצור בתוך הקיים ובתוכו, להתגלגל לתרבות, שהיא ואריאציה של משחק. המשחק מהווה בסיס לאמנות, מוזיקה, לפילוסופיה ולדת, וצובע את חייו של הפרט והן את חייה הייחודיים של כל חברה אנושית. המשחק, והיכולת להיות בתוך מרחב ביניים, הם צורך קיומי לביטוי ופיתוח העצמי בכל גיל. משחק הילדים אינו תופעה של גיל הילדות, אלא מרכיב רוחני-תרבותי שימצא ביטוי גם בחיי המבוגר. יש מבוגרים המתקשים להיכנס למשחק ילדים ויש שמתגעגעים ומחפשים הזדמנות לכך. אך למשחק יש נוכחות גם בעיסוקים של מבוגרים כמו יצירה והנאה מתרבות – ציור, שירה יצירתיות מדעית וכו'. המשחק הוא מימד קיומי חשוב שתורם לבריאות הנפשית של האדם. הוא מהווה אפיק לביטוי של החלק בעצמי שויניקוט קרא לו העצמי האמיתי. בטיפול, העיסוק במשחק כביטוי לעצמי האמיתי, פותח אפשרות לחוויות של שמחה וגדילה, כאשר הילד בודק את גבולות הכל-יכולת שלו בסביבה מוגנת. פעמים רבות יש אווירה של הישג והנאה מעצם הפעילות הזאת, שמחברת באופן מיוחד את הילד המטופל ואת המטפל כשתופים במרחב הביניים של עולם המשחק.

כדי להמחיש את המשחק מציגה הפסיכולוגית ד"ר ליאורה לוריא כמה דוגמאות ממשחקי ילדים בתוך חדר טיפול. (כל הדוגמאות נמצאות במאמרה בספר, כמצוין בפתיחה). בחדר נמצאים צעצעועים, צבעים וחומרים, אין בו חפצים שבירים, ולפיכך אפשר לשחק בו בביטחון, להתרוצץ, להתלכלך, להמציא, כל זאת עם המטפל, או לצידו. במקרה אחד בחר ילד להשתמש בצבעי גואש. צבעי הגואש הסמיכים, עם ריחם החזק, תחושתם הסמיכה ותכונתם להתערבב, להפתיע ולהדהים בגוניהם, הם חומר שילד יכול להשתמש באופנים מרובים. אפשר להשתמש במשחק בו הילד לוקח את הגואש ומתחיל להריח, לממש ולמרוח אותו על הידיים ועל הדף. המשחק הוא תחושתי, מלווה בהתרגשות, לפעמים בגועל, או בחששות והנאה מהמגע. כשהידיים מרוחות אפשר לעשות חותמות כף יד על הנייר, לצבוע כמו בצבעי אצבעות ולערבב צבעים. העיקר כאן הוא הרשות והחירות לבדוק, לנסות, לגעת, להסתקרן, לעשות ניסויים: משחק כזה מלווה במתח של איסור להתלכלך מצד אחד, ושל התפרצות יצרית החוצה מצד שני. ילד יפסיק לשחק או לא ינסה כלל לשחק אם אסור לו באיסור פנימי או חיצוני (הורי, מורי) להתלכלך. המשחק ייעצר אם הוא יהיה מוצף רגשית וירצה למרוח את כל החדר, או את הבגדים שלו או של המטפל. המטפל נדרש לנווט את האפשרות לקיים משחק בין שני הגבולות הללו, מפני שהמשחק יכול להתקיים רק כאשר שני האיומים האלו אינם חלים.

בעת המשחק הראשוני הזה, של גישוש החומר, יהיו הפתעות. זהו מרכיב חשוב בהבנת המשחק. בזמן מריחת הצבע והוספת הגוונים נוצרות הפתעות רבות. הילד מביט נדהם ומתפעל ממה שקרה ומכך שיצר צבע חדש. הוא שואל את עצמו: "האם אני עשיתי את זה, או שהירוק והאדום יצרו את הצבע החדש. ומה יקרה אם אוסיף לבן?". הילד נראה עסוק, חושב, מחליט, מנסה, חוקר את החומר ובעצם גם רואה את עצמו כמגלה דברים חדשים. ויניקוט תיאור את הילדים השקועים במשחק כבעלי הבנה שהם עוסקים במשהו חשוב. ויניקוט ראה ביכולת להתרכז במשחק כסימן מבשר לראשיתה של היכולת להתרכז במחשבות, בעשייה, ביצירתיות תרבותית ומדעית. הילד המשחק חוקר את העולם סביבו ובו בזמן נוהג כממציא ומתרגש מן הגילויים שלו ומעצמו. להרגשה הזו – "אני שואל, אני מנסה, אני מגלה" – יש כוח מחיֶה. הילד חווה את העוצמה של צבעי הגואש, את היכולת שלו ואת תחושת הכל-יכול (אני עשיתי, אני רציתי") ויחד עם זאת מופתע ממה שגילה במקרה בחומר עצמו, כלומר בחוץ. כך פועל קו התפר שוויניקוט מרבה לדבר עליו: קו התפר בין מה שהילד מגלה כ"סופר-מן" לבין מה שהמטפל, או ההורה, או המורה, סיפקו לו מבחוץ.

היכולת לשחק היא הישג הקשור הן להתפתחות של הילד והן ליחס המאפשר של הסביבה ההורית. ויניקוט מפרט את השלבים הבאים בהתפתחות של הילד:

לסיכום תקצירי המאמרים, ויניקוט מגדיר כמה מושגים ועקרונות לפעילות משחקית, לקיומו של מרחב משחקי אמיתי:

    • המרחב האשלייתי הראשוני הוא בסיס להתפתחות רגשית-התנהגותית-קוגניטיבית תקינה

    • הפעילות המשחקית יוצרת את המרחב האשלייתי כתופעת מעבר, "אזור דמדומים", המסייעת לעבור בין מציאות פנימית למציאות חיצונית

    • פעילות משחקית חייבת להיות מופרדת מאיום ממשי, מצב של חופש מלחצים, בסביבה מוכרת, מוגנת, בטוחה, "מגרש משחקים" פיזי, רעיוני או רגשי.

    • תשומת הלב במשחק מתמקדת בפעילות עצמה ולא במטרותיה. הפעילות חסרת מטרה וחופשייה מלחצים ומתכנון מראש. העדר הלחץ להשגת מטרה כלשהי, והעובדה כי הפעילות חשובה יותר מתוצר הפעילות, מאפשרים שחרור והתנסות בוואריאציות שונות של הפעילות. באופן זה מתאפשרים במשחק גמישות וחופש

    • סיטואציית המשחק מתאפיינת בדר"כ ברגשות חיוביים. גם אם יש במשחק אלמנט של מתח או פחד, יש בו גורם מהנה ואין הוא עובר את הסף. ברגע שנעבור את הסף, נצא מהמצב המשחקי.

    • המוטיבציה למִשחק נובעת מרצונו של המְשחק. תכונת חירות זו היא ממאפייניה הבולטים ביותר של פעילות משחקית טבעית. זו פעילות לא חומרית, שאינה באה לספק צרכים אחרים, שמחוץ לה. המשחק הוא יציאה מודעת מהעולם הממשי לעולם של אשליה.

    • הגדרת המשחק לא רק כפעילות(Game) אלא מצב, מרחב, מימד ( (Play


כניסה למערכת
שינוי גודל גופנים
ניגודיות