מייל ביה"ס [email protected] | רח' יציאת אירופה 17, כרמל מערבי, חיפה 35827 טל' 04-8336414 פקס 04-8314595

מגרש המשחקים החינוכי

מגרש המשחקים החינוכי
מאת ברוך יעקבי
המרחב המשחקי מאפשר לתלמיד להתקדם בכל היבט
במאמרו "הנדנדה היא לשעות הפנאי" ("הארץ", 6.9) מעמת זהר עילם בין החינוך הממלכתי לבית הספר הדמוקרטי. מילא האבסורד שבדבריו – דווקא מגרעותיו של החינוך הממלכתי הן אלה שמכשירות את התלמיד לחיים ובהן טמון היתרון המובהק על פני בית הספר הדמוקרטי. אבל איזו אבחנה אומללה ומקוממת: בממלכתי לומדים לציית לחוקים, להתרגל למשמעת וסדר, ולכן זו הכנה לחיים, ואילו בדמוקרטי עושים עניין מלהתנדנד בנדנדה, סתם עוד משחק. אליבא דעילם, הנדנדה היא "לשעות הפנאי" וגורל ילדינו "אינו משחק ילדים". חשיבה זו מתעלמת מעובדה בסיסית: כולנו מתנדנדים בנדנדת החיים, כל יום כל שעה, ומכאן שגורל ילדינו, חיינו שלנו, הוא משחק ילדים, ועוד איך. לתפישת המשחק בחינוך יש קשר הדוק, מכריע, לשאלה מהו החינוך הראוי לילדינו.

ההתנהגות האנושית היא התנהגות משחקית. בשעה שאנו משחקים, אנו קושרים בצורה זו או אחרת את המשחק אל השאיפות, אל הצרכים ואל המשאלות שלנו. תופעת "האדם המשחק" (הויזינחה) ריתקה את התרבות האנושית, מאפלטון ועד לוק ואיינשטיין, מאריקסון ועד פיאז'ה, בטלהיים ופרויד – אצל כולם בולטת ההכרה כי הילד זקוק למגוון רב של פעילות משחקית לשם התפתחות תקינה מבחינה רגשית, חברתית וקוגניטיווית. משחקים יוצרים הזדמנויות שבהן ילדים יכולים לשכלל את תנועתם, להסיק מסקנות, לפתור בעיות ולפתח כלים רגשיים להתמודדות עם קונפליקטים שמזמן המעבר מתלות לעצמאות. היה זה הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט שראה במשחק סוג של מרחב בין מציאות חיצונית לבין עולם הדמיון הפנימי – המרחב שבו נובע מעיין היצירתיות של כל ילד, אזור דמדומים שבו אין איום ממשי, מגרש המשחקים הרגשי.

האם המיטיבה – "אם טובה דיה", המושג שטבע ויניקוט – היא האם הרואה את צורכי הילד שלה, מכילה אותו ומספקת את מאווייו. זו אם שביכולתה לאפשר לתינוקה לחוות אשליות לפני שתעזור לו להתפכח מהן, אם המאפשרת קיומו של מרחב משחקי. בפרפראזה, בית הספר המיטבי מצהיר על כוונתו להיות "בית ספר טוב דיו". זהו בית ספר שעניינו הקיומי לשאול את השאלות הנכונות, להבין את הצרכים של התלמיד, לתת להם מענה הולם, לתפקד כאותה אם מיטיבה: להיות מרחב משחקי מחזיק ומכיל המאפשר לתלמיד התקדמות בו בזמן בהיבט הרגשי, החברתי והקוגניטיווי. בהגדרת בית הספר כמרחב משחקי יש גם סוג של תקווה – המשחק לא רק כאמצעי, אלא כמאפשר חיים.

תפישת החינוך הממלכתי, כפי שעילם מציג אותה, היא חורבן החינוך. תפישה זו חונקת את נשמת אפו של החינוך והופכת אותו מאתגר מלהיב, חי, בועט ונושם למדבר צחיח, מקום מדכא ומשעמם, בית כלא. לא פלא שכדוגמה לניסיון התחדשות ורענון שיטות ההוראה באוניברסיטה הוא מציין ויתור על בחינות ופחות נוקשות בהגשת עבודות. מסקנתו: ללא שוט הבחינה הסטודנטים אינם לומדים. דא עקא שלא עלה בדעתו של מישהו מהמרצים שהסטודנטים מדירים רגליהם מהכיתות ורואים בהרצאות ובמטלות עול מכיוון שאין כאן באמת ניסיון לרענון ההוראה, אלא במובן מסוים המשך לאותו חינוך לא-דמוקרטי, שפשה כמעט בכל מערכות החינוך, מהגן ועד לאקדמיה.

צריך לקרוא את עילם כדי להבין עד היכן הגענו. שום מלה על יצירתיות, אתגר, ביקורת, בחירה, התבוננות, הקשבה, פיתוח הבנה אינטלקטואלית. גורל ילדינו אסור שיהיה נתון בידי שרלטנים, טכנוקרטים, אנשי חינוך שלא מבינים שלימודי הנדנדה הם העיקר. עלינו לשאול את עצמנו איזהו החינוך הראוי לילדינו – זה שמודד את ערכם לפי ציוניהם, ממיין אותם, מתייגם ומקטלגם, ומעורר בהם רגשות אשמה וחרדות מפני כישלון בחיים? ואולי זה שנותן דעתו לצורך לתת בידי תלמידינו מגוון דרכים לפרש את העובדות, טורח שיהפכו לבעלי חשיבה רב-ממדית ואקטיוויים ביחסם לידע, נותן בידיהם כלים לפתח חשיבה ביקורתית, מפתח בהם את האמפתיה והרגישות כלפי מצוקתו של האחר.

גם בחינוך הממלכתי תיתכן תפישה אחרת, חדשנית, פורצת דרך. לראיה: בתי הספר הניסויים, שאותם מפתח גף ניסויים ויזמות במשרד החינוך. בית ספר ניסויי הוא, בהגדרתו, אותו בית ספר מיטבי, "בית ספר טוב דיו": ארגון לומד, מקיים מחקר ופיתוח, מנהל ידע; ארגון היוצר ידע חדש ומשמש מגדלור לבתי ספר אחרים.

אי אפשר להפריד בין חינוך למשחק, בין למידה לנדנדה. זו התובנה העיקרית שלי כמנהל ושל צוות המורים שלי. כעת ניצבת בפנינו, בית ספר ממלכתי ניסויי בשנתו הראשונה, סוגיה מרתקת: הניסיון לקדם את תלמידינו להצלחה באמצעות יצירת מרחבים משחקיים.

המחבר הוא מנהל בית הספר הניסויי "עין הים" בחיפה, שבו המורים יוצרים בעבור התלמידים מרחבי משחק כמקדמי-הצלחה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות