על שלושה מנהלים המשיבים רוח בחינוך –
נמרוד אלוני

לפנינו, בשולחן הדוברים, יושבים שלושה מנהלי בתי ספר: ברוך יעקובי מבית הספר הניסויי עין הים בחיפה, פייסל טאהא מהתיכון הניסויי הגליל בנצרת, ועינת ברגר מבית הספר היסודי תל חי בשכונת כפר שלם, תל אביב.
האנחנו, הקהל, מורכב מאנשי סגל ההוראה של מכללת סמינר הקיבוצים יחד עם פרחי ניהול בקורס המנהלים בהובלתו של ד"ר קובי גוטרמן.
שלושת בתי הספר הללו מצטיינים בהישגים לימודיים גבוהים מן הממוצע, הרבה מעל למצופה מהם כמוסדות חינוך שהלומדים בהם נמנים על אוכלוסיות המזוהות על פי הסולם הסוציו-אקונומי כחלשות. ולמרות ההצלחות, שלושת המנהלים אינם מייחסים חשיבות גדולה להישגים הלימודיים במדדים ההשוואתיים. אצל שלושתם פועלת, כך נראה, תוכנת הפעלה פדגוגית מזן נדיר.
משותפת להם שפה פדגוגית שמחוברת למהות העשייה החינוכית ולא לחרושת הבחינות והתוצרים המדידים. הם מדברים על חינוך כהכשרה לחיים שלמים ומלאים, לתחושת ערך עצמי ואהבת הזולת, לחדוות חיים, להתפתחות אישית, להגשמה עצמית ולאחריות חברתית. המטרה היא אדם במיטבו, חיים משמעותיים וחברה הומנית והוגנת. אל כל תלמיד ומורה והורה מתייחסים קודם כל כשווה: גם אדם כמו כל האחרים – לא נחות ולא פחות ולא מתויג כפגום או חסוך; וגם שיהיה בעל תחושת ערך עצמי, מסוגלות להתפתחות והגשמה עצמית, ושייכות מכובדת ואוהבת בחברה.
אין המנהלים הללו מייחסים חשיבות עליונה לדירבון התלמידים להיות ראשונים או מנצחים בתחרויות הלימודים הסטנדרטיות, אלא להשכיל ולעצב עצמם בהרמוניה פנימית– עם עצמם, בהרמוניה חברתית– עם זולתם, ובהרמוניה סביבתית– עם הטבע שבעולמם. קודם כל להיות אוהבי אדם: אוהבי עצמם, אוהבי זולתם ואוהבי חדוות חיים, למידה, התפתחות ויצירה.
מובן שהלימודים חשובים בעיניהם, אך בראש ובראשונה לא כהתמסרות למקצועות הלימוד ולתבניות הסטנדרטיות של בקיאות בידע והפגנת מיומנויות, אלא כאמצעי להתפתחות כוללת של האישיות ולפיתוח מתכונות חיים של משמעות, הגינות והגשמה עצמית. כששומעים דברים אלה מפי המנהלים הווירטואוזים הללו אי אפשר שלא לחשוב על שני הקשרים: האחד, מראשית המאה ה-20, של הפילוסוף אלפרד נורטוויטהד שביכה את הידרדרות החינוך מחתירה נעלה לחשיבה חכמה ופורייה, לאופי מוסרי ולתרבות איכותית –אל תהומות היעד המצומק של בקיאות בחבילות ידע סטנדרטיות במקצועות הלימוד. וההקשר השני הוא ספרו הידוע של חוקר החינוך הפיני פאסיסאלברג, FINNISH LESSONS, שבחר להדגיש בראש ובראשונה את חשיבות האמון, הרווחה, האושר, היחס האישי, שיתוף הפעולה, וההזדמנויות ללמידה משמעותית שזוכים להם התלמידים כמאפיינים המובהקים של מערכת החינוך המופתית של פינלנד. וכמובן מורים שניכרים בתחושת שליחות חינוכית, אהבת אדם ודוגמה אישית מופתית לתלמידיהם. כך, בתמצית, למדנו שיעור בסיסי ורב-חשיבות על חינוך במיטבו.

תנו סיכוי לשינוי –
נמרוד אלוני (הארץ, 13 באוגוסט 2013)

מורים לספרות ולהיסטוריה, מבתי ספר ומן האקדמיה, פירסמו לאחרונה בעיתון “הארץ” ובבימות אחרות קול זעקה נגד הכוונה של משרד החינוך לבטל את מבחני הבגרות במקצועות לימוד אלה. הגיונן של המחאות מוכר ומובן: במציאות שבה בחינות הבגרות משמשות קריטריון מכריע לקבלה למוסדות אקדמיים, ושבה ייוותרו על כנן רק שלוש או ארבע בחינות במקצועות מחייבים, אזי כלל מקצועות הלימוד שאינם בנבחרת החובה המצומצמת ייחשבו לפחותי־ערך, והתלמידים, אשר ברובם המכריע מונעים על ידי שיקולים תועלתניים, יימנעו מעיסוק משמעותי בהם.
התוצאה הבלתי נמנעת של מהלך זה תהיה המשך הברבריזציה של הדורות הצעירים; משמע, דחיקה לשוליים של ההשכלה הכללית, העושר התרבותי, היצירה האמנותית, טוב הטעם, המודעות הביקורתית, המעורבות הדמוקרטית, וכל שאר התובנות והמיומנויות שמאפשרות לאנשים לחרוג מחיים של הישרדות, מצליחנות וכוחנות אל הגשמה עצמית, צדק חברתי והוויה תרבותית.
דומני שלא יהיה זה חסר שחר להניח, שרבים מהזועקים היום נגד ביטולן של בחינות הבגרות היו גם בין המתריסים בשנים האחרונות נגד הרס הלמידה המשמעותית על ידי חרושת הבחינות, פולחני המיצ”ב (מדדי יעילות וצמיחה בית־ספרית) ותחרויות ההישגים בזירה העולמית. "מה לעשות", כפי שמקובל לומר במקומותינו, שבחיים הממשיים מתחוללת מדי פעם התנגשות בין שני הגיונות מלומדים ותקפים, ונדרשת הכרעה – הכרעה שבהכרח יש בה פשרות, סיכונים ומחירים. האתגר במצבים כאלה הוא לגבש מדיניות נבונה ואחראית, שהעדפותיה מנומקות כהלכה ושמחיריה ימוזערו למינימום האפשרי.
והנה הצעתי למדיניות כזאת. יש לתת סיכוי לתפישה חדשה, אשר תכלול ביטול מוחלט של בחינות הבגרות או תותיר שלוש בחינות חיצוניות מחייבות לכל, בתנאי שמהלך זה יגובש: (א) לאור השקפה כוללת שחותרת להחזיר לבתי הספר את החוויה החינוכית והלמידה המשמעותית; (ב) באמצעות אמנה חינוכית, אשר לצד אנשי משרד החינוך יהיו שותפים בכינונה מורים, אנשי אקדמיה, נציגי תלמידים והורים, נציגי ארגוני המורים ונציגי האוניברסיטאות והמכללות להכשרת המורים; (ג) בתנאי שהבחינות החיצוניות יוגבלו למקצועות שמעמדם ליבתי ושמטבעם אפשר להעריך את הבחינות בהם במדדים כמותיים סטנדרטיים (דוגמת מתמטיקה וכשירויות בשפת אם ובשפה זרה).
אשר לחוויה החינוכית והלמידה המשמעותית, אני סבור שהגיע הזמן לתת סיכוי לארוס הפדגוגי, ליצירתיות, למוטיווציות הפנימיות, לאהבה, להתלהבות, להבלטת האישיות ולכל אותם משאבים חינוכיים יקרי ערך, שמגיפת הסטנדרטיזציה השאירה מחוץ לשערי בית הספר. יש לתת לתלמידים הזדמנות ללמידה משמעותית, שרלוונטית לעולמם, שמערבת סוגיות תרבותיות וחברתיות ושמצמיחה כישורים ואיכויות של האישיות, מעבר לקניית בקיאות בידע הנלמד.
באמצעות האמנה החינוכית ניתן יהיה לנסח מחדש את מטרותיה של מערכת החינוך, במונחים של טיפוח אישי, כבוד לאחר, עושר השכלתי ותרבותי, אזרחות טובה במדינה דמוקרטית, חשיבה ביקורתית, דמיון יוצר ושאר איכויות שמזוהות עם הווייתם והתנהלותם של אנשים מחונכים. הצלחות במקצועות הלימוד למיניהם כמובן חשובות כאמצעי להקניית דעת ופיתוח כישורים ומיומנויות, אך אין לראות בהן תכלית אחרונה. וכדי למנוע מצב שבו הכוונות הטובות ירצפו את הדרך לגיהנום – לשם כך נחוצים אותם האוהבים והמומחים, אשר ידאגו במסגרת שותפותם באמנה החינוכית לעצב תוכניות לימודים שייצרו לכלל תלמידי ישראל התנסויות לימוד משמעותיות ומספקות במכלול ענפי הדעת.
ולסיום, זו העת להעדיף העזה אחראית על פני שמרנות זהירה, משום שאנו מצויים בשעת כושר מיוחדת, שבה שר החינוך ויועציו הקרובים הם אנשי חינוך של ממש (ולא רק פוליטיקאים ממלאי תפקיד). זהו רגע נדיר יחסית בפוליטיקה הישראלית, ולכן עכשיו הזמן לוותר על ציניות, לתת סיכוי לאידיאליזם חינוכי ולהיכנס כשותפים למהלך שעשוי להביא ברכה חסרת תקדים לילדי ישראל.

הגדרות כלליות כניסה למערכת